The Bodyguard

כשהתחלנו להתכונן לשליחות בהודו, הסבירו לי שאני אצטרך להסתובב עם שוטר צמוד.

ברור שמייד חשבתי על קווין קוסטנר, ודמיינתי איך יוצא סיירת חטוב הולך איתי לכל מקום עם משקפי שמש, אוזנייה ולוק קשוח, עד לכל שיחות הטלפון שלי באוטו ולאט לאט נחשף לאישיותי הכובשת והמשעשעת, מתרכך והופך להיות החברה הכי טובה שלי (בכל זאת, הוא בן 25 מה כבר יכול לקרות פה).

כל הפנטזיה הזאת לקחה בדיוק 3 שניות שאחריהן הבנתי שמדובר בשוטר הודי שככל הנראה רגע לפני פרישה לגמלאות צ'יפרו אותו (או הענישו אותו, לא החלטתי עדיין איך התפקיד הזה תופס אותם) בג'וב הנחשק : ללכת איתי לכל מקום.

האמת שהעניין הזה עם השוטרים הצמודים הוא מאוד משעשע והיה יכול למלא לי כמה פרקים בספר שלא אכתוב, אבל עד היום הוא לא זכה אפילו לא לפוסט קטן בפייסבוק. אפילו לא בתקופה שכתבתי הרבה. וכשאני מנסה לחשוב למה, אני מניחה שזה בגלל שזה קודם כל מביך אותי. אני תמיד מתייחסת לעצמי כאל מישהי שלא מעניינת אף אחד, ואולי בכלל אלו השורשים שלי כעובדת סוציאלית - בכל מקרה, מאוד לא נעים לי להסתובב ולמשוך תשומת לב. אבל מאחר והממשלה (בהודו) החליטה לאבזר אותנו בשוטר צמוד, לא היה לי הרבה מה לעשות עם זה חוץ מלגלות איך זה מתנהל.

בהתחלה לקח קצת זמן עד שהתייצבנו על כוח אדם קבוע, וכל פעם שהתחלף שוטר תהיתי, למה הוא עזב? החיים שלי לא היו מעניינים מספיק? האם נמאס לו לבקר באותו קניון כל הזמן? האם אולי המוסיקה באוטו לא לטעמו? אני מדברת יותר מדי? אוף, למה? מה עשיתי?

אבל כבר זמן ארוך שיש לי את הקבועים שלי, ויש לנו מערכת יחסים מרתקת, ומוצלחת מאוד שמבוססת על העובדה שהם לא יודעים אנגלית ואני לא דוברת הינדית.

בתחילת השנה, למשל, נכנסתי לבית קפה במרכז מסחרי. ראיתי שהוא מתכנס לעמדת "ההיא הולכת לשבת פה עכשיו שעה אז אני אשב לי פה בצד ואשחק קאנדי קראש" אז אמרתי לו "ג'אסט טייק אוויי" בחיוך. אני לא יודעת מה הוא חשב שאמרתי, אבל כשיצאתי דיברתי בטלפון והינחתי שהוא מאחוריי (ביג מיסטייק! היוג'!!) (כן אני יודעת שזה מסרט אחר, אז מה)והמשכתי ללכת ונכנסתי למכולת, וכשיצאתי מהמכולת והמשכתי לרכב פתאום קלטתי שהוא נעלם לי. יותר מדויק, אני נעלמתי לו, ממש כאילו הייתי וויטני יוסטון באטיטיוד של עזבו אותי אני אדם רגיל, איטס אונלי מי, איים אוורי וומן, אני זקוקה לחופש שלי. גיליתי שאין לי בכלל את מספר הטלפון שלו והייתי צריכה להגיע לבית הספר לאסוף את הילדים, אז מהדרך התקשרתי אליו והוא לא הבין אותי אז הסתמסנו בהודעות שעברו בגוגל טרנסלייט ומהן השתמע שהוא ככל הנראה בשלב 3480 בקאנדי קראש, ואם אפשר שאביא לו מקרון כשאני יוצאת כי הוא גווע ברעב. בכל אופן, בסוף התאחדנו, שנינו התנצלנו בכל הטונציות שיש למילה SORRY להציע, ולמדתי את הלקח החשוב ביותר שיעזור לי בהמשך חיי : תמיד להחליף טלפונים עם שומר הראש שלך.

ולרגע ברצינות, שלא לומר ממלכתיות, אני שמחה שדואגים לשמור עלינו. דלהי היא לא עיר בטוחה במיוחד, כל תאונת דרכים הכי קטנה יכולה להסתיים באלימות, להסתובב בחוץ (בשוק/מרכז מסחרי - לא יודעת איך לקרוא לזה אפילו) כאשה וכזרה יכול לפעמים להרגיש לא בטוח, והעובדה שאני ישראלית לא מוסיפה על זה. ולמרות שרוב הזמן זה מרגיש לי ממש מיותר, לפעמים אני ממש שמחה שהוא איתי.

למשל השבוע.

חזרתי הביתה, ובכניסה הפצפונית לבניין, ממש ליד המעלית, היה ג'וק ענק (נכון תמיד אומרים שג'וקים הם ענקיים? אבל לא, באמת, הוא היה ממש ענק!!) עשיתי אחורה פנה ואמרתי לו - אקסיוזזזז מי, דר איז א קקרוג' היר !! תוך כדי שאני ממחישה את כל מנעד כשרונותיי הדרמטיים. אמית מייד שינס את מתניו והתיישר, ובצעדים נחושים הלך לעבר המפגע. אני עמדתי בחניה, ולאחר מספר שניות יצא כמנצח מזירת הארוע, והרגיע אותי תוך כדי שהוא פורש את כף ידו ומראה לי את הגו'ק הענק עושה לי שלום עם המחוש. כמעט התעלפתי, ברחתי בצרחות למעלית. איזה מזל שיש לי שוטר צמוד. תכלס.

בתמונה : ממה באמת אני צריכה שישמרו עליי.

ואחרי האנגלית - משאירה אתכם עם הגרסה המקורית והכי יפה בעיני לשיר מהסרט ההוא.

As we began to prepare for the mission in India, I was told that I would have to be escorted by a police officer.

Obviously, I immediately thought of Kevin Costner and imagined myself going everywhere with a handsome guy wearing sunglasses, an ear-piece and a tough look, witnessing all my phone calls in the car and slowly being exposed to my lovely and amusing personality. later on, he softens and becomes my best friend (he probably will be 25 years old so what else can happen here).

All this fantasy lasted 3 seconds after which I realized that this is an Indian policeman who apparently is a minute before retirement and won the jackpot (or punishment, I have not yet decided how they interpret this job) and got a coveted job: escorting me everywhere.

Truth be told, this thing with the police officers is very amusing and could have filled a few chapters in a book I will never write, but up till now, it hasn't got even a small post on Facebook. Not even at times when I wrote a lot. And when I try to think why, I guess it's because first of all, it's embarrassing, I always treat myself as someone who does not interest anyone, and maybe this is because of my with roots as a social worker - in any case, I am very unpleasant to walk around and attract attention. But since the government (of India) decided to provide us a police officer, I did not have much to do with it other than find out how it is managed.

At first, it took a while until we got stable and constant manpower, and every time a cop changed I wondered, why did he leave? My life was not interesting enough? Is he tired of visiting the same mall all the time? Maybe the music in the car is not his cup of chai? Am I talking too much? Ugh, why? what did I do?

But now I've had the same bodyguards for a long time, and we have a fascinating, and very successful relationship based on the fact that they do not know English and I do not speak Hindi.

Earlier this year, for example, I walked into a coffee shop in a market, I saw him assume the position: "she's going to sit here for an hour now so I'll sit here on the side and play Candy Crush" so I told him "Just take away" with a smile, I do not know what he thought I said, but when I went out I talked on the phone and assumed he is behind me (Big Mistake! Hugh !!)

(Yes I know it's from another movie, so what) and I kept going and going into the grocery store, and when I got out of the grocery store and continued to the car I suddenly realized he was gone. More precisely, I snuck away from him, just as if I were Whitney Houston with a "leave me alone, I am a normal person, Its only me, It's Every Woman, I need my freedom..." attitude. I found out I did not have his phone number at all and I had to get to school to pick up the kids, so out of the way I called him and he did not understand me so we texted in messages that went through Google Translate and implied that he was probably stage 3480 in Candy Crush, and if possible I would bring him a macaroon because he's starving. Anyway, at the end we were reunited, we both apologized in every form that the word SORRY has to offer, and I learned the most important lesson that will help me later in life: always exchange phone numbers with your bodyguard.

And for a moment seriously, not to mention regal, I'm glad they're taking care of us. Delhi is not a particularly safe city, every slightest car accident can end in violence, walking around outside (market/shopping center) being a woman and a stranger can sometimes feel insecure, and the fact that I am Israeli does not help. Even though most of the time it feels unnecessary to me, sometimes I'm really glad he's with me.

For example this week.

I went home, and at the tiny entrance to the building, right next to the elevator, there was a huge cockroach (isn't it always said that cockroaches are huge? But no, really, it was really huge !!)

I turned around and said to him - Excuse me, there is a cockroach here!! While illustrating the full range of my dramatic talents. Amit immediately stretched and straightened up, and with determined steps walked towards the perpetrator. I was standing in the driveway, and after a few seconds, he emerged victorious from the scene of the incident, reassuring me as he spread out his palm and showed me the giant cockroach making peace with the tentacle. I almost fainted, ran away screaming to the elevator. How lucky I am to have a close cop.

The picture above : for this things I really need a bodyguard.

This is the original and, in my opinion, most beautiful version of the well-known song from 'that' movie.